רש"י על מנחות ע״א

1 לרבי יאשיה דדריה - שהיה בדורו ובן גילו לאפוקי רבי יאשיה הגדול שהיה תנא:

2 שמתיר בהשרשה - שאם השריש קודם לעומר עומר מתיר ואע"ג דלא גדל כלום:

3 מנלן - בתמיה:

4 דכתיב אביב - קלוי באש ויקרא ב׳:י״ד מדקאמר מן האביב הבא העומר:

5 מכלל דאיכא דלאו אביב - וקשרי ליה עומר דהא לא ממעטיה קרא אלא מהבאת העומר לחודיה:

6 וקפריך דלמא דלאו אביב - שרי ולעולם שהביא שליש אבל תבואה שלא הביאה שליש לא שרי לה עומר אביב מבושל כל צרכו:

7 מכלל דאיכא דלאו בר חרמש - והיינו שלא הביא שליש דאי הביא שליש בר חרמש הוא ושרי ליה עומר דהא לא מעטיה אלא מחרמש:

8 וקפריך דלמא דלאו בר חרמש - שרי ולעולם דהוא כבר שחת וראוי למאכל בהמה אבל השרשה לא שרי:

9 קמה - מהחל חרמש בקמה:

10 מכלל דאיכא דלאו קמה - שאין לו קמה והיינו השרשה:

11 אגם - שגדלה מעט לכוף ראשו בצד העיקר כמו ישעיהו נ״ח:ה׳ הלכוף כאגמון ראשו:

12 אשר תזרע - וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע שמות כ״ג:ט״ז משעת זריעה שרי ובשתי הלחם כתיב ואזריעה דעומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש אלא תבואה דשרו עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש:

13 סודני - תלמידי חכמים על שם סוד ה' ליראיו תהילים כ״ה:י״ד ל"א רב פפא רמי שכרא הוה כדאמרינן בפסחים דף קיג. אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי וסודני מיקרי כדאמרי' התם תמרי באוכלזך אבי סודנא רהוט ואמאי קרו ליה סודנא סוד נאה שמעשרת וגמילות חסדים:

14 בשדה כתיב - עד שיהא נקלט ונשרש בשדה:

15 מתני' קוצרין בית השלחין שבעמקים - מפני שמפסידים מהר ועוד דרעות הן ואין איסור בקצירה:

16 מותר לקצור שחת - קודם לעומר להאכיל לבהמתו:

17 אימתי בזמן שהתחיל - לקוצרה לצורך בהמה עד שלא הביאה שליש קוצר אף משהביאה שליש:

18 אף יקצור - יתחיל לקצור ויאכיל לבהמתו משהביאה שליש:

19 קוצרין מפני הנטיעות - שלא יפסדו לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר כדאמרינן פ' כל הקרבנות לקמן מנחות פה. אין מביאין לא מבית השלחין ולא משדה האילן ואמרינן בשמעתין ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. ל"א מפני הנטיעות משום כלאים ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמילתא פעמים שאדם זורע תבואה ואין שם נטיעות ואחר זמן עולות שם נטיעות מאליהן וצריך לקצור את הזרעים משום כלאים:

20 ומפני בית האבל - שאין להם מקום פנוי לישב ברחבה לברך ברכת רחבה כדאמר בפ"ק דכתובות דף ח: אחינו המיוגעים כו':

21 ומפני בית המדרש - שאין מקום לישב לתלמידים דהני קציר מצוה נינהו:

22 כריכות - אלומים קשורים:

23 צבותים - בלא קישור שקורין ייביל"ש:

24 מן הקמה - שתהא קצירה לשמה כדכתיב דברים ט״ז:ט׳ מהחל חרמש בקמה:

25 לא מצא - שכבר נקצר הכל:

26 מן הלח - דכתיב ויקרא כג כרמל רך ומל:

27 לקצור בלילה - כדאמר בריש פירקין:

28 גמ' וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וגו' - דמשמע שיכול לקצור קודם הבאת העומר וכתיב ראשית קצירכם דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות:

29 ממקום שאתה יכול להביא - עומר:

30 אי אתה קוצר - קודם לעומר:

31 ואימא ממין שאי אתה מביא אתה קוצר - חטין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שמותר לקצור קודם לעומר שהרי אין העומר בא מהם:

32 מדרבי יוחנן - דאמר לעיל אתיא ראשית מחלה:

33 מאן שמעת ליה דנקט לישנא דמיחו ולא מיחו - כדקתני במתניתין ולא מיחו בידם חכמים:

34 רבי יהודה היא - כדמפרש לקמן:

35 מרכיבין דקלים כל היום - של ארבעה עשר בניסן דסברי לאו מלאכה חשובה היא:

36 וכורכין את שמע - מפרש בפסחים במקום שנהגו שהיו אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין ליתן ריוח בין תיבה לתיבה:

37 לפני העומר כו' - ואע"ג דאמר רבי מאיר לעיל מנחות דף סז: מוצאין שוקי ירושלים מלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים דגזר דלמא אתי למיכל מיניה התם הוא דעסיק ביה טובא בקצירה וטחינה וקלי והרקדה ועוד שלא במקום פסידא הוה אבל אנשי יריחו דפסידא איכא וקצירה לחודה שרינן להו מודה רבי מאיר דברצון חכמים הוא תדע מדלא שרי גדישה:

38 מתירין גמזיות של הקדש - בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי:

39 להאכיל נשר - פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש:

40 ונותנים פאה לירק - ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן שבת דף סח. מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין:

41 מפסיקין לפאה - לתת שתי פאות:

42 שלולית - מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו:

43 ודרך היחיד - ארבע אמות:

44 ודרך הרבים - ט"ז אמה:

45 ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים - אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב:

46 והבור - שדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין:

47 וקוצר לשחת מפסיק - לתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור:

48 וחכ"א אין מפסיק - קוצר לשחת אלא א"כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל:

49 רבי מאיר - דלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה:

50 להא שמעתא - דא"ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני' אמרה:

51 אכלה חגב - לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה:

52 רבי מאיר - דאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי:

53 אי אמרת בשלמא מתניתין - דפאה דקתני לשחת מפסיק לר"מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא:

54 השתא ומה התם - דקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר"מ לאו קצירה היא:

55 הכא - חגב ונמלים קצרי לה:

56 לא כל שכן - דלא תיהוי קצירה:

57 אלא ר"מ - דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה:

58 בשיטת ר' יהודה - דמתני' אמרה:

59 לאדם מי שמעת ליה - דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור"מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק:

60 דאם כן - דאף לאדם נמי א"ר יהודה:

61 הוו להו תלתא תנאי - במתני' תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ' זה בורר סנהדרין דף כה. כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק:

62 אף לאדם נמי לא הויא קצירה - עד שלא הביא שליש:

63 המנמר - קוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר:

64 קלחים לחים - דאי הוו גדלי כל צרכן דכ"ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא:

65 ואמר רב יהודה כו' לקליות - דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הויא קצירה:

66 לאוצר - שבישל כל צרכו ומלקט ע"מ לאצרו וליישנו:

67 אף במנמר לאוצר - ורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו':